<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה ג'</h1>
<h2>דף ז.</h2>
ר' אומ' מודה בשטר שכתבו. ודאי היכא דנפק שטרא מתחת ידי מלוה [נאמן הלוה] ע"י מיגו, דאי בעי אמ' לא לויתי בו כלל והוא מהימן, השתא נמי נאמן, וליכא למימר איערומי קא ערים, אבל השתא דנקיט ליה בהדיא מירתת למימ' לא לויתי בו, דמימר אמר אי מייתי מלוה סהדיה ומקיים שטריה תו לא מהימן למימר פרעתי וגבי ליה מלוה כליה, ואפי' פלגי דנקטי' ליה משום דאי בעי הוה טעין אמת כי הלויתני מאתים בא' בניסן כאשר כתוב בזה השטר אבל מיהו לא בפני עדים אלא ביני לבינך הלויתני ופרעתיך ואתה זייפת שעשית עלי שטר ולא חתמו (אלא) [אלו] העדים בידיהם, שאפי' אם יקיימנו המלוה לא יגבה אלא חצי. ותירוץ זה דחוק בעיני מאד לחלק בין היכא דטעין לא לויתי כלל, ובין היכא דטעין לויתי אבל לא בשטר זה, דכי היכי דאי' טעין כלל אם יביא עדים זה שלוה גבי ליה כליה, ואי' נאמ' לומ' פרעתי כלל ואע"ג דתפיס ליה פלגיה, דכל האומ' לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי, הם ה"נ כי אמר לוויתי ביני לבינך אבל לא בשטר זה וזה מקיים שטרו ומביא עדים שהלוהו בשטר זה, שוב אי' נאמן לומר פרעתי, שהרי לא טען פרעתי אלא במה שהלוהו בינו לבינו, אבל במה שהלוהו בשטר זה לא פרע שהרי כך הוא אומר לא לויתי בשטר זה, וכל האומ' לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי, וכשמביא זה עדים שהלוהו בשטר זה נמצא ששטר זה קיים ואי' פרוע לפי דבריו וגבי ליה מלוה כליה, ואע"ג דנקיט ליה לוה פלגיה, ומ"ל אם טוען לווה לא לויתי כלל, מ"ל אם טוען לא לויתי בשטר זה, סוף סוף לפי דבריו שטר זה אינו פרוע, ולא נדחק מז"ה לחלק בדבר אלא מפני הקושיא שעלתה לו. דסב' דטעמי' דר' משום דמהימנן ליה ע"י מיגו, ואי' כן, טעמיה דר' הוא כדמפ' תלמודא משום דהאי שטרא חספא בעלמ' הוא, דמאן קא משוי ליה שטר' לוה, לוה הא אמ' פרוע הוא, ואע"ג דאיכא למימ' אערומי קמערים מ"מ כל דלא מקיים ליה מלוה חספא בעלמא הוא.
<h2>דף ז:</h2>
ולא מיבעיא היכא דלא כתיב ביה הנפק. אלא לגבות בו, וביד המלוה שרוצה לגבות בו אבל ביד המלווה.
וטעמ' דרבנן התם לאו משום דחיישי' לפירעון. כתב מז"ה במהדורא ג' ורבנן לפרעון לא חיישי' כי אם לשתי [כתובות], הלכך בעודה תחתיו דאיכא למיחש לב' כתובות לא יחזיר, אבל אלמנה או נתגרשה דליכא למיחש לב' כתובות ודאי יחזיר. ודוחק גדול זה בעיני, דכיון דחיישי רבנן לב' כתובות מה לי עודה תחתיו מ"ל אלמנה או נתגרשה, דאיכא למימ' אבדה כתובתה וכתב לה בעלה כתובה אחרת, וזו שנמצאת עכשיו היא הכתובה הא' שאבדה ממנה ובין אם נמצאת.0...
[זה נוטל טופס וזה נוטל תורף]... מז"ה שהרי לאחר שנכתב כל השטר חתמו כל הכתוב בו, אבל זמן הכתוב בתורף י"ל דלא קאי אטופס שהרי כשנכתב הזמן עדי[ן] לא נכתב הטופס, וי"ל שאין מונה הזמן אלא על הכתוב אצלו, שהרי אם כתוב בו מלמעלה (נ)מנה ומלמטה [מאתים] הכל הולך אחר התחתון, שמה שכתוב למטה הרי הוא כאלו הוא כתוב מלמעלה, אבל מה שכתוב למעלה אינו כאלו כתוב למטה.
<h2>דף ח.</h2>
אמר רבא השתא דאמרי' מגו חרש ופקח שהגביהו וכו'. פי' המורה חרש ופקח שהגביה מציאה קנאום, אע"פ שהגבהתו של חרש אינה הגבהה לקנות אלא מפני דרכי שלום כדתנן מציאת חרש שוטה וקטן אין בהם גזל מפני דרכי שלום, אפ"ה אמרי' מגו דזכי אנפשי' וכו'. ופתרון זה דחוק בעיני מאד דא"כ היכי מקש' בשלמ' חרש קנה דקא מגבה ליה בן דעת אלא פקח במאי קני, הא קאמר מיגו דזכי חרש לנפשיה זכי לפקח כתקנתא דרבנן, אלא ודאי פקח לאו בר תקנתא הוא, והאי דקאמ' מתוך שקנה חרש קנה פקח ה"ק מתוך שהוא קנה מהגבהתו של פקח דקא מגבה ליה בן דעת קנה נמי פקח, ומ"ה מקשה ליה בשלמא חרש קנה דקא מגבה ליה בן דעת ומועלת הגבהתו של פקח לחרש, אלא פקח במאי קני הא אין הגבהתו של חרש מועלת לו, אלא אימא חרש קנה פקח לא קנה, דפקח לאו בר תקנתא הוא שתועיל לו הגבהתו של חרש כמו שמועלת לעצמו בתקנתא דרבנן. וא"ת גם החרש לא יקנה שהרי מה שמגביה הוא לצורכו ולצורך הפקח הוא מגביה, כמו שמגביה הפקח נמי לצורך החרש, ומה שמגביה החרש לצורך הפקח כיון שאינו קנוי לפקח כמונח ע"ג קרקע דמי, ונמצא שגם החרש אין הגבהתו שלימה וגם החרש לא יקנה, וי"ל שכל א' אי' שום (שום) שיור בהגבהתו שאע"פ שהוא מגביה לצורכו ולצורך חבירו, מ"מ אם אין חברו קונה הוא קונה לעצמו, דאדרבה עקר כוונתו לעצמו היא, ובודאי כשחברו קונה עמו אין יכול לעכב חלק חבירו, אלא אם אין חברו קונה עמו הוא קונה בהגבהתו, שהרי אין שום עכוב בהגבהתו ולא הויא הגבהתו כמונחת ע"ג קרקע, וכל הגבהת חבירו ודאי אם אינו מקנה לו הויא כמונחת ע"ג קרקע דהא ליכא הגבהה גביה כלל במה שמגביה חבירו.
דוקיא דרמי בר חמא מהיכא אילימ' מרישא שנים אוחזים וכו'. וקת' יחלוקו משום דתרוויהו בהדי הדדי אגבהוה, וכגון דנקטי רישאתא כדאמרי' לעיל [ז' ע"א], ואי לאו דכל חד קני לחבריה הרי אין הגבהתו בלבד מועלת לו שהרי לא הגביה אלא מקצתה וקצתה דאחר כאלו מונחת ע"ג קרקע דמי, ואין זו הגבהה גמורה שיהא ראוי לקנות בהגבהה זו, אלא הוא בהגבהת חברו שהגביה קצתו האחר וכיון שחברו קונה לו הרי יש כאן הגבהה גמורה בין שניהם ואינה כמונחת ע"ג קרקע.
התם האי אי אמ' אנא אגבהתה וכו'. פי' ואע"ג... לזכות בה אין... להן דאיכא למימר תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה.0...
קמערים סבר אמינא כולה שלי וכו'. פי' ומ"ה אין נאמן לישבע... נאמן ליטול חציה בין בשבועה בין שלא בשבועה, דאע"ג דאיכא למימ' מגו דאי בעי אמ' כלה שלי הוא שקיל חציה בשבועה, כי אמר חציה שלי נמי יטול חציה בשבועה, בהא נמי איכא למימ' איערומי קא מערים, דסבר אי אמינא כלה שלי סוף סוף לא מהימנא לי דחברי נמי אומ' כלה שלי, מוטב שאומר חציה שלי שאומ' דבר שיאמינו לי, לפיכך אין נוטל חציה (אלא) בשבועה אלא כל א' נוטל לפי טענתו.
<h2>דף ח:</h2>
מני אילימא ר"מ השתא יושב קני וכו'. פי' ואמאי נקט רוכב כלל, אי לאשמועי' רוכב במקום מנהיג ה"ל למנקט יושב, ולמתני הכי שניהם שהיו יושבי' בקרון, או שהיה א' יושב וא' מנהיג, אלא ודאי מדנקט רוכב משמע דוקא רוכב אבל יושב לא קני ורבנן היא.
<h2>דף ט.</h2>
אי הכי ליערבינהו וליתנינהו שניהם שהיו מושכים וכו' ומנהיגין בין בגמל בין בחמור. מז"ה נדחק בגי' זו מאד, ושבש "אי הכי" במהדור' קמ', ובמהדור' ג' הוציא כל השטה ממשמעותה כדי לישב הגי'. ונ"ל שאין צורך לא לשבש הגי' ולא לשום דוחק, וה"פ, אא"ב דלאו לאפוקי מר' יהודה בלחוד אתא אלא אתא נמי למעוטי רוכב היינו דתנא משנה יתירה א' מושך וא' מנהיג למעוטי נמי רוכב, [אלא] אי אמרת דלאו למעוטי רוכב אתא, ולא נקט מושך ומנהיג אלא לאפוקי מדר' יהודה בלחוד, א"כ אמאי תנא מושך ומנהיג כלל, הוה סגי ליה למתני מושכין ומנהיגין בלבד, וליערבינהו ולתנינהו מושכין ומנהיגין בין בגמל בין בחמור, ומאי איצטריך תו למתני מושך ומנהיג.
ואיכא דמותיב לה מסיפא וכו' לא למעוטי וכו'. פי' והאי דתני א' מושך וא' מנהיג בחד צד קאמ' כדמפ' ואזיל, ומז"ה נדחק בה מאד בלי צורך.
<h2>דף כד:</h2>
והאמ' רב בשר שנעלם מן העין אסור. אין לדקדק מכאן שהלכה כרב, דאפי' מאן דפליג עליה דרב לא פליג עליה אלא על הסתם דלא חיישי' מסתם לעורבי', אבל היכא דחזינן בהדיא דאייתו עורבים בשרא ודאי חיישי' דילמ' מאיסורא מייתי לה, והא דמייתי מילתי' דרב משום דיליף מינה דעורבים מאיסורא מייתו, והכא כ"ע מודו ומכ"ע מקשה ליה, ואדרבה מדלא אקשי ליה בעובדא דר' יוחנן משמע דהיכא דלא חזינן לעורבי' לא חיישי' להו, ותו מדקאמ' נמי מדהתירו לו משום שחיטה ש"מ רובא ישראל נינהו, ואוקמא רבא ברוב גוים ורוב טבחי ישראל (דילמ' אי ניחא) [אלמא אי ליכא] רוב טבחי ישראל לגוים חיישי' לעורבי' לא חיישי' ודלא כרב, ונהי דמן הברייתא ליכא לאקשויי לרב שיכול לפ' במכיר גדיו ותרנגוליו דליכא למיחש בהו לעורבים, וכן מאי דתנן במסכת חולין [י"ב ע"ב] הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק, לא מצי לתרצי נמי התם בעומד ורואהו שראה א' ששחט ואי' יודע מי הוא, דאמרי' רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן, מתרץ התם מתני' טובא אליבא דרב ומ"ה ליכא למיחש לעורבים, אבל הא דר' חנינא ודאי משמע שמצא הגדי שחוט בדרך ואי ליכא רוב טבחי ישראל חיישי' לגויים ולא חיישי' לעורבים, וכך מצאתי נמי בתוספות רבי' שמשון זצו"ל, ומז"ה נדחק על שיטה זו בפ' גיד הנשה [חולין צ"ה ע"א] כדי להעמיד הלכה כרב.
<h2>דף לד.</h2>
אבל אמ' הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מי אמרי' וכו'. ראיתי בתוספות רבי' שמשון זצ"ל מהדר קא הדר ביה משמ' שיכול לחזור בו, ומדקד' ר"ת ביש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] גבי עובדא עבדי גנבת רצונך תשבע וטול ונשבע אי' יכול לחזור בו, כלו', היכא דנשבע אי' יכול לחזור בו, ול"ג נשבע ואי' יכול לחזור בו, דמשמ' שישבע בע"כ ואי' יכול לומ' לו לא אחזיר לך בשבועה, דהכא משמ' שיכול לחזור בו, דהאי דאמרי' בפ' שבועת הדייני' [שבועות ל"ט ע"א] אמ' הריני נשבע פוטרי' אותו מיד (מי), לאו משום דלא מצי למהדר ביה ממהרי' לפוטרו קאמ', [אלא] כדי שלא לחזור דאי' אנו רוצי' שישבע כדמוכח התם, ונר' שיש לדחות הך דשמעתי', דאע"ג דאי' מועי' לו מה שיחזור, מ"מ כיון דחוזר בו ובעי לאטרוחי לבי דינא לא מקני ליה כפילא עכ"ל התוספו', ותמהני על דברי גדולי עולם היאך עלה בלבם לדקדק מכאן דמצי הדר ביה, והא אמרי' הכא אמ' הריני משלם ואמרו בנים אי' אנו משלמי' מהו, מי אמרי' מהדר קא הדרי בהו ואטו בנים מי מצי הדרי בהו, והא כיון שנתחייב אביהם שבועה ולא נשבע איכא למימ' אין אדם מוריש שבועה לבניו, ואפי' למ"ד מוריש ה"מ כשרצה לישבע ולא הספיק לישבע עד שמת, אבל זה שלא רצה לישבע אלא אמר הריני משלם ומת פשיטא ודאי דלא מצו בני' הדרי בהו, והאי דקאמ' מהדר הדרי בהו היינו מכווני' לחזור בהם ומטרחי ליה לבי דינא ולא מקני להו כפילא כדאמרי' נמי לקמ' גבי כיפי, דאע"ג דהודה שפשע וחייב לשלם כיון דאטרחיה לבי דינא לא קני, והם ה"נ הכא אע"ג דלא מצו הדרי בהו כיון דמטרחיה ליה לבי דינא לא קנו, או דילמא דחוייה קא מדחה ליה דכיון דאינן יכולי' לחזור בהם לא אמרו דבריהם אלא דרך דחייה אלא שמתכווני' להטריחו בב"ד, וכך יש לנו לפ' בשומ' עצמו דבודאי אי' יכול לחזור בו ומ"ה קאמרי' דלא אמרו עכשיו דב' אלא דרך דחייה, שזה שאמ' הריני משלם בב"ד אמ' דבריו, וכן כל הני דאמרי' ש"ח שאמ' פשעתי, ש"ש שטען בגניבה ואבדה, וכן שואל נמי שחייב עצמו כלהו בב"ד מיירו דאלו חוץ לב"ד ודאי אין בדבריהם כלום, וה"נ דאמרי' שומ' שאמ' הריני משלם בב"ד מיירי וכגון שחייב עצמו בב"ד ודאי אי' יכול לחזור בו כדאמרי' בפ' דיני ממונות בתרא [סנהדרין כ"ד ע"א] דפליגי התם ר"מ וחכמים בנא' עלי אבא ואביך ונאמני' עלי ג' רועי בקר ואמ' חכמי' דאי' יכול לחזור בו, ומסקי' התם דבאתן לך מחלוקת ולאחר גמ' דין והלכה כחכמים, שאם אמ' אתן לך ע"פ ג' רועי בקר אי' יכול לחזור בו לאחר גמר דין, (הו"נ) [וה"נ] כיון דאמ' הריני משלם ולא רצה לישבע ה"ז חייב עצמו בב"ד ואי' לך גמר דין גדול מזה כיון שהוא עצמו הודה לשלם בפני ב"ד ולאחר גמר דין אי' יכול לחזור בו, וכיון שנתחייב שבועה בב"ד ואמ' איני נשבע פוטרין אותו מיד שכבר חייב עצמו בב"ד ונגמ' דינו לשלם ושוב אי' יכול לחזור בו, דמ"ל אם חייב עצמו משום דאי' רוצה לישבע, מ"ל אם חייב עצמו ע"פ רועי בקר או ע"פ אבא ואביך, ואדרבה יותר ראוי להתחייב בשאי' רוצה לישבע שהיא הודאה גמורה והיאך יחזור בו לאחר גמר דין.
<h2>דף מו:</h2>
אמ' (רבא) [רבה] אמר רב הונא מכור לי באלו קונה ומחזיר וכו'. ורבא (מ) אמ' וכו'. כת' מז"ה בפסקיו והלכה (כרבה) [כרבא] דהוא בתר', ובפ' כיצד הרגל [ב"ק כ' ע"א] בהלכת ואם נהנית משלמת מה שנהנית, פליגי התם רבה ורבא דרבה אמ' כמה הם מה שנהנית דמי עמיר, ורבא אמ' דמי שעורים בזול. וכת' שם מז"ה דהלכה כרבה דהוא רביה דרבא, וכך כת' שם ר"ח, וכך היא שיטת רבי' יצחק ז"ל בפסקיו, והנכון בעיני דכיון דלאו בטעמ' דנפשייהו פליגי אלא אליבא דרב הונא פליגי דמר אמ' הכי אמ' רב הונא ומר אמ' הכי אמ', אין לפסוק הלכה כחד מינייהו דשמא חד מינייהו טעה בשמיעתו, כדאמרי' [שבועות כ"ו ע"א] ברב כהנא ורב אשי מר משתבע הכי אמ' רב ומר משתבע הכי אמ' רב, וכי אתי רב אמ' כחד מינייהו, וכיון דאין לפסוק הלכה כחד מהם אין מוציאין ממון מספק אלא מיהו אי תפיס לא מפקי' מיניה.
<h2>דף מז.</h2>
במה קונין רב אמ' בכליו של קונה ולוי אמ' בכליו של מקנה. פי' במחליף פרה בחמור או מטלטלי' במטלטלי' ודאי לא פליגי דשניהם מקני' זה לזה וא' מושך המטלטלי' של חברו ומקנה לו המטלטלי' שלו, ולא פליגי אלא בקנין סודר דהוי כעין שלף איש נעלו ונתן לרעהו, דרב ס"ל כי היכי דמחליף פרה בחמו' זה נותן פרתו וזה מקנה לו את שלו, הם ה"נ בקנין הסודר זה נותן סודר וזה מקנה לו את שלו [ולוי סבר כיון דמחזיר לו הסודר אין זה] לקיים כדכ' לקיים כל דבר, וכיון שאין מקנה לו בסודר אי' דומה לחליפי' דפרה וחמור, לפי' המקנה אדרבה צריך ליתן הסודר לקונה והקונה עוש' לו נחת רוח שמקבל ממנו, ובההיא הנאת נחת רוח שעוש' לו מקנה לו את שלו, וזה דומה ודאי לחליפי' דפרה וחמור שזה עושה רצונו של זה וזה עושה רצונו של זה, וה"נ ההוא הנחת רוח שעוש' לו לקבל ממנו דבר קל חשיב' נתינה גבי' וראוי לקנות בו כאלו נותן לו, וכדאמרי' בעלמ' גבי מתנה [גיטין נ' ע"ב] דאי לאו דעבד ליה נחת רוח לא הוה יהיב לה מתנה ומ"ד פירי לא עבדי חליפי' וכן כל הנך מילי דלא עבדי חליפי' בין אם נתנ' בדרך סודר שאי' קונה בשוו', בין אם נתנם לקנות בשוויהן כדרך פרה וחמור לא עבדי חליפי' כלל, דסוף סוף הכל ענין א' הוא שזה עושה רצונו של זה וזה עוש' רצו' של זה, למר כדאי' ליה ולמ' כדאית ליה, וכדאמרי' לגבי מטבע דאע"ג דהוה רוצה לקנות בשוויה בתורת חליפי' כדרך המחליף פרה בחמו' אי' קונה בה בתורת חליפין.
<h2>דף סד:</h2>
אי ממתני' הו"א ה"מ בחצר דקיימ' לאגרא וגבר' דעביד למיגר אבל בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימ' לא קמ"ל דרב נחמ' דאפי' בחצר דלא קיימ' לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אסור. כך כתו' הגיר' בספרי', וכך גורס המורה, אבל מז"ה במהדורא ג' כ' דלא גר' גברא דלא עביד למיגר, דהא בפ' כיצד הרגל [ב"ק כ"א ע"א] מוקמי לה בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא (דלא) [ד]עביד למיגר, ועובדא דרב יוסף בר חמא דלקמ' ה"נ הויא דזה נהנה וזה אינו חסר, דומיא דגברא דעביד למיגר וחצר דלא קיימ' לאגרא, אבל בגברא דלא עביד למיגר וחצר דלא קיימ' לאגרא אפי' גבי מלוה שרי, ודוחק גדול נר' בעיני לשבש גיר' הספרים ולהתיר מה שאוסר התלמוד בהדיא, ואע"ג דבפ' כיצד הרגל אמרי' דאפי' בחצר דלא קיימ' לאגרא וגברא דעביד למיגר אי' צרי' להעלות לו שכר, אמת ודאי דכיון דחצר לא קיימ' לאגרא בין איעביד גברא למיגר או לא עביד אי' צריך להעלות שכר, מיהו גבי מלוה הכל אסור דנר' שבשכר מעותיו הוא, דמאי דאמרי' באניש בעלמ' אי' צריך להעלות לו שכר כשדר בו שלא מדעתו, דהא שלא מדעתו אמרי', אבל אם דר בו מדעתו הכל לפי רצונו של בעל החצר אם רוצה להניחו מניחו ואם רוצה לגרשו מגרשו, דלא כל הימנו לדור בחצר חבירו בע"כ שיכול לומ' לו אני רוצה להביא בו אדם אחר שהוא אוהבי, ולפי' גבי מלוה נר' דבעבו' הנאת המלוה שהלוהו הוא דר בו, ואפי' הקדמת שלום אסרי' לקמ' [ע"ה ע"ב] גבי מלוה כ"ש לדור בחצרו, דאע"ג דאי' צריך להעלות לו שכר לכל הפחות צריך להחזיק לו טובה ולהקדים לו שלום כשדר בו מדעתו, ואפי' אם הוא גברא דלא עביד למיגר.
ומאן דאמ' הלויני אבל הלוהו לא. אע"ג דבכל מקום הלכה כלישנא בתרא מתי' כשהלוהו, ואפי' בגברא דעבי' למיגר דהא אין צריך להעלות לו שכר אפי' בגברא דעביד נמי, אפ"ה הכא אין הלכה כלישנא בתרא דהא בעובדא דרב יוסף בר חמא מסיק דאפי' בהלוהו אסור, וכלישנא קמ' והוא העקר.
<h2>דף סה.</h2>
מ"ט כי היכי דלא נאמ' גלימא דמיכסי וכו'. פי' אי' הגלימא דומה לה' גרוי דהתם אמ' רבא חמשה מפקי' מיניה משום (דאוזולי אוזיל גביה) [דמעיקרא בתורת ריביתא אתאי לידיה], אבל אם מוכר לו בשוויו זוזי מפקי' מיניה דמאי זבין זבין, אבל גבי גלימא אע"פ שמכר' לו בשוויו גלימ' מפקי' מיניה, ומ"ה איצטריך להאי טעמא דלא נמרו קא מיכסיא גלימ' דרביתא.
<h2>דף פא:</h2>
איבעיא להו הנח סתמ' מהו. פי' ולא איפשי', וכל זה הוא בשו' כדמפ' ואזיל, אבל בחצר קי"ל כר' דאמ' עד שיקבל עליו ב"ה לשמור בהדיא, כדאמרי' בפ' שור שנגח את הפרה [ב"ק מ"ז ע"א], ובחצר נמי אי אמ' הנח לפני הרי קבל עליו לשמו', ואי קשיא דהא אמרי' בפ' מרובה כדרך שתקנו משיכה בלקוחו' כך תקנו משיכה בשומרי', ומשמ' שאם מת השור עד שלא משכו השומ' פטור, והכא היכי אמרי' דבהנח לפני סגי להתחייב בשמירתה ואין צריך משיכה, והכי נמי בפ' שור שנגח הפרה [ב"ק מ"ח ע"א] גבי ההיא איתתא דעלה למיפה בההוא ביתא ומשמע התם שהיא חייבת לשמירת בהמת בע' הבית ולשמירת הבית אע"ג דאי' שם משיכה, וי"ל דבודאי כל דבר שאדם מקבל עליו שמירתו במקו' שהוא שומר שם בדבור בעלמ' משעב', שהרי על סמך שלו הניחו זה שם והוא חייב בשמירתן, ומאי דאמרי' תקנו משיכה בשומרי' זהו כשרוצה ליתן בהמתו לשומ', שהשומ' רוצה להביאה ולהוליכה בכל מקום שירצה כדרך שהרועי' עושי', בזה ודאי עד שלא משכה לא קמ' ליה ברשותי' להתחיי' עליה, וכן השואל עד שלא משך השור או הכלי המושאל להביאו ברשותו לא נתחיי' באונסיו דבכלהו ד' שומרי' בעי' משיכה כדאמ' נמי בפ' מרובה [ב"ק ע"ט ע"א], ובאו' לו השואל תשלח לי על ידי שלוחי משיכת השליח היא כמו משיכתו.
<h2>דף פג.</h2>
ההוא גברא דהוה מעב' חביתא דחמרא לחבריה בריסתקא דמחוזא וכו' עד זיל אייתי ראיה וכו'. כת' רבי' יצחק ז"ל בפסקיו מדאיצריכי' רבא לאייתויי ראיה דלא פשע שמעי' דהיכא דאיכא שבועה דלא פשע בה דמשביעי' ליה, ולא משביעי' דשלא בכוונה תברה, והא דאמ' רבא שבועה שלא בכוונה תברתיה לטעמי' דר"מ קאמ' כדפרשי' וליה לא ס"ל, דהא רבא גופי' דאמ' הך קמייתא והוא דאמ' הך ברייתא, וכך כת' ר"י ז"ל לעי' מינה בהא דרבא אליבא דר"מ היא דס"ל נתקל פושע הוא, אבל לרבנן דסברי לאו פושע הוא הכי משביעי' ליה שלא בפשיעה נשברה בין בש"ח בין בש"ש, ורבי' יצחק אזיל לטעמי' דפסק בפ' המניח את הכד כרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא, וכבר הוכחתי שם דהלכה כר"מ, וכך כת' נמי מז"ה, וכך ס"ל לרבא התם כדכתי' התם, ומאי דאמ' הכא רבא דמשתבע שבועה שלא בכוונה שברתי' אי' צורך להדחק ולומ' דלדידי' לא ס"ל דאיהו נמי כר"מ ס"ל בנתקל, ומאי דאמ' הכא בההוא דתבר חביתא בזיזא דמחוזא זיל אייתי ראיה דלא פשעת בה, ואפש' משום דהתם לא נתקל הוא וכפשיעה דידיה הוא מפני שראה הזיז ולא נזהר ממנו וה"ל כאלו שברו בכוונה, ומ"ה א"ל זיל אייתי ראיה דלא פשעת בה, דלא תקי' רבנן אלא בנתקל דא"ל אם אי' אתה אומ' כך אי' לך אדם שמעביר חבית ממקו' למקו', אבל היכא דתברה בזיזא אם ראה הזי' ולא חשש להזהר ממנו זה קרוב למזי' הוא ואי' ראוי לעשות בו תקנה, דאי' לך לומ' בו אי' לך אדם שמעביר חבית ממקום למקום דכל כי האי פשיעא ודאי לא פשעי אינשי, וכך י"ל נמי בהני דדרו באגרא ובדיקלא דקרוב למזי' הוא וכאלו עשו בכוונה דמי כיון שנושאי' משא שאי' יכולי' לעמו' בו, דלא עבו' רבנן תקנתא אלא במי שנתקל ונפלה החבי' מעליו בדרך הלוכו, והתם ודאי משתבע שלא בכונה שברתיה וכן פסק נמי מז"ה.
<h2>דף צ.</h2>
והדשות בתרומה ומעשר אי' עובר' משום בל תחסום. נ"ל דטעמ' דמילתא משום אסורא הוא דאסרי' נמי לקמ' [צ"ג ע"א] גבי פועל דאינו אוכל בנטע רבעי דאיסור' לא זכי ליה רחמנא, וכך י"ל נמי בשור שהוקש חוסם לנחסם, וה"נ אסורא הוא משום דהוי מעשר שני חוץ לירושלים, וכי אקשי' תרומ' אתרומ' תריץ כאן בתרומה דאסורא דאורייתא ולא זכי להו רחמנא, אבל גדולי תרומ' שהיא מדרבנן מן התורה עובר עליהם משום בל תחסום, וכי מתרץ הא ר"מ והא ר' יהודה מקש' לר' יהודה והא בעי חומה מכלל דעד השתא הוה ניחא ליה אסורא משום חומה והוצרך להעמידה לר' יהודה לפני' מחומת בית פאגי, ובתרומה לא הוצרך לתרץ שתרוצו ידוע הוא דהכא מיירי בפרות של ישראל והכא מיירי בפרות של כהן כדפרי' נמי המורה, ולבסוף מתרץ איבעי' אימ' מעש' אמעש' ל"ק כאן במעשר שאי' דמאי כאן במעשר דמאי שדוחק נר' בענין לומ' שדשו לפני' מן החומה, אלא העמידה חוץ לחומה, ומעש' שני דאוריית' אסור, אבל מעש' שני של דמאי שאסורו מד"ס מן התורה עובר עליו משום בל תחסום, כך נר' בעיני פתרון שטה זו, ופתרון המורה שפי' שסתם דייש לאו בתרומ' משתעי קראי דחוק בעיני מאד, והשטה נמי מתיישבת בדוחק, דכי מתרץ הא ר"מ והא ר' יהודה הי"ל לתרץ נמי בתרומה, ועוד הפועל למה לא יאכל בתרומ' ומעש' שני שלא נגמרה מלאכתו לחלה, וכן בתרומה אם היה כהן, עד כאן לא קאמרי' לקמ' דאי' אוכל אלא בנטע רבעי חוץ לירושלם משום דאסורא לא זכי ליה רחמנא, אבל דבר שהוא מותר בו אע"ג דלאו חולין הוא אוכל בו, וכיון דפועל אוכל בו גם השור אוכל בו שהרי הוקשו חוסם לנחסם ונחסם לחוסם, ותדע דטעמ' דאי' עובר משום לא תחסום בתרומה ובמעש' משום אסורא הוא, דקת' מפני מראית העין מביא בו מאותו המין, ומשמ' מאותו המין ולא ממנו עצמו, ואם כדב' המורה שפי' שם משום דסתם דייש לאו תרומ' מעשר הוא יאכל ממנו עצמו כיון דלא אסיר לה, אלא ודאי טעמ' דמילת' משום איסורא הוא כדפרישי', וע' מ"ש בפ"ק דפסחים דתרומ' טהורה אסורה אפי' לבהמו' כהן, והכי תניא בסיפרא אר"ש ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, הן אוכלי' ואי' בהמה אוכלת, יכול לא תאכל בכרשינים ת"ל וכהן כי יקנה נפש תאכל.
אמר להו רב ששת תניתוה ר"ש בן יוחאי אומר מבי' כרשיני' ותולה לה מפני שהכרשיני' יפי' לה. פי' מדקאמ' (שאי') [שהן] יפי' לה ש"מ משום דמעלה לה הוא, אלמ' בתר עילויא דידה אזלי', ות"ק לא פליג עליה אלא משום דבעי מאותו המין, אבל בעילויא לא פליג דאיהו נמי מידי דמעלי לה בעי.
<h2>דף צו:</h2>
זיל אייתי סהדי דלא שניית ביה ואיפט'. דקדק מז"ה מכאן דאין השואל נאמן בשבועה לומר שמתה מחמת מלאכה אם לא יביא עדים, ולהכי אמרי' בכל הני עובדי זיל אייתי סהדי ואמרי' נמי אי ליכא סהדי מאי, ותמהתי על דב' מז"ה שקיים הראיות הרעועות ודחה החזקות, דהא בהדיא אמרי' בפ' הגוזל עצים [ב"ק ק"ז ע"ב] בהלכת' נתן לו את הקרן גבי ד' שומרי' דתני בהו רמי בר חמא דצריכי' הודאה במקצת וכפירה במקצת, ומפ' התם גבי ש"ח משום דכתי' כי הוא זה, וגבי שואל כתי' וכי ישאל וא"ו מוסיף על ענין הראשו', דאלמ' שואל נמי נשבע שבוע' השומרים ולא משכחת ביה שבועת השומרי' אלא במתה מחמת מלאכה, ומז"ה כת' במהדור' ד' י"ל דפליגי, או י"ל דלאו דוקא שואל ואגב ריהטא מפ' לה התם רבא, וזה תימ' גדול לדחות דב' התלמוד שלא מצינו בהם מחלוקת ולעי' בפ' המפקי' [ל"ו ע"א] בהלכ' השוכ' פרה נמי אמרי' שוכר בחטאת ושואל באשם כגון דמתה כדרכה וקא פטר נפשי' שמתה מחמת מלאכה, ומז"ה דחה ראיה זו ופי' כגון שנשבע מאליו אבל ב"ד אין מחייבי' אותו שבועה, וקיים סברא זו בפסקיו לומ' שאי' נאמן השואל לישבע במתה מחמת מלאכה אלא אם יביא עדים, וזה תימ' גדול דבהדיא אמרי' בפ' המפקי' דשואל פטר נפשי' במתה מחמת מלאכה ובעבור זה מביא אשם על שבועתו כשנשבע לשקר, ואם לא היה נאמן בשבועתו לא היה מביא אשם, שאין כאן כפירות ממון אלא כפירת דברים בעלמא, ובפ' שבועת הפקדון [שבועות ל"ז ע"ב] אמרי' דסובר ממון שיש עליו עדים חייב קרבן שבועה, בשט' פטור מקרבן שבועה, ומתמ' תלמו' מ"ש עדים דילמ' שכובי להו עדי', שט' נמי נימא דילמ' מירכס שטריה, ומשמ' טעמ' דילמ' שכיבי או מרכס שטרא דנאמ' בשבועתו (ואין) [וה"ז] כפירת ממון, אבל אם לא היה נאמן בשבוע' אינו אלא כפירת דברים בעלמ' ואי' מביא קרבן על שבועתו, וכך נמי סובר שם רבא שהכופר בממון שיש עליו עדים פטור מקרבן שבועה לפי שאי' נאמן בשבועתו, ואע"פ שנדחו שם דבריו מפני טעם זה דדילמ' שכיבי עדים נדחו שיש כאן כפירת ממון שהוא נאמן בשבועתו, אבל כל היכא דאי' נאמן בשבועתו ודאי כפירת דברים בעלמ' הוא ואי' חייב קרבן, וא"כ ע"כ מאי דאמ' בפ' המפקי' דשואל חייב קרבן כי פטר נפשי' במתה מחמת מלאכה משום דנאמ' בשבועתו הוא ואיכא כפירת ממון, ומאי דאמרי' בהני עובדי זיל אייתי סהדי י"ל דהוה דוכתא דשכיחי בה אינשי כדאמ' לעי' ולא הוצרך התלמו' לפרשו שכבר פירש לעי', ועוד י"ל שאלה שלא היו רוצים לישבע בעבור דבר מועט שכך דרך רוב בני אדם ובעבור זה אמ' להו זיל אייתי סהדי, ומאי דתנן במתני' נמי שואל משלם את הכל לאו משום דאי' נאמ' במתה מחמת מלאכה, אלא כדפירש"י לעי' דתנ' בגניבה ואונסי' דכתיבי בקרא בהדיא מיירי, ומ"ה קת' ש"ח נשבע על הכל ולא תנא ליה תשלומי' גבי פשיעה דלא איירי אלא בגניבה ואונסי' ועלייהו קאמ' ש"ח נשבע על הכל והשואל משלם את הכל אבל מתה מחמ' מלאכה פטור, ואי ליכא סהדי ומשתבע דלא שני נמי פטור כדין השואל את הפרה וטוען מחמת מלאכה וכך כת' נמי ר"י ז"ל, וברי' פ' המפקי' [ל"ד ע"א] אמרי' שואל אע"פ שאמ' הריני משלם לא מקני ליה כפילא, במאי הו"ל למפטר נפשיה במתה מחמ' מלאכה מתה מחמת מלאכה לא שכיח, איכא דאמ' אמ' רב פפא שואל נמי שאמ' הריני משלם מקני ליה כפילא דאי בעי פטר נפשי' במתה מחמת מלאכה דאלמ' בהדיא משמ' התם דשואל מצי מפטר נפשי' במתה מחמת מלאכה ואי' צריך עדים, שאם היה צרי' עדים לא מצי מפט' נפשי' ואי' ראוי לקנות (הבעל) [הכפל], ואע"ג דמסיק התם דלא קני כפילא עד שישלם התם הוי טעמ' משום דכל הנאה שלו ולאו משום דלא מצי פט' נפשיה, ובלישנא קמ' דאמ' מתה מחמת מלאכה לא שכיח, לאו משום דלא מהימנ' אלא משום דאי' ראוי להחזי' לו טובה ולקנות לו הכפל בעבור שלא פטר עצמו במידי דלא שכיחא שבוש הוא לטעו' בדבר שאי' מצוי, ועוד דקי"ל בכל מקום דלישנא בתרא עיקר.
<h2>דף קח.</h2>
זבין גריוא דארעא בי מצעי נכסי' חזי' (אי זבורית) אי עדית אי זבורית היא וכו'. כת' רבי' משה בפ' י"ג מה' שכנים ה"ה מכר לו קרקע מעט באמצע שדהו ואח"כ מכר לו קרקע בצד אותה שדה שבאמצע רואין [אם] אותו מעט וכו', עד מסלק אותו מן השדה שקנה בסוף (יקנה) סובר רבי' משה דאין בעל המצר יכול לסלקו אלא אם קנה לבסוף, אבל לא קנה לבסוף סמוך לבר מצר אין יכול לסלקו על מה שקנה בתחלתו באמצע, אבל המורה כת' הלכך מהשתא מסליקנן ליה ומשמע פתרונו שאע"פ שלא חזר וקנו סמוך לבר מצר מסלקו מתחלה כיון דאיערומי קא מערים, וכך משמ' לשון התלמוד דקאמ' זבין גריוא דארעא בי מצעי נכסי אי' חזינן אי עדית אי זבורית היא זביניה זביני על ההוא גריוא קאמ', ואי לא אערומי קא מערים ולא הוי זבינה זביניה בההוא גריוא ואע"פ שלא קנה אחר.
<h2>דף קח:</h2>
ואי אית בה אחריות אית בה דינא ד"מ וכו'. כת' ר"מ בפ' י"ג [מה' שכנים ה"ב] וכמה נותן לו מה שהיא שוה, אמ' הלוקח וכו' עד אינו נאמן, ואי' נ"ל דבריו דא"כ כי זבין במאתי' ושוה במאה נימא ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דאע"ג דאין אונאה לקרקעות אני הייתי קונה אותה בפחות [מזה שקנית, ואפ"ה אמרינן] עביד אניש דזבין ארעא יותר מכדי שוויה ואפי' על חד תרין וה"נ כל מה [שטוען יהא נאמן] בשבועתו, ואין לחלק בין אם טוען מעט בין אם טוען הרבה כיון דאי' אונאה [לקרקעות, אלא] כיון דהוחזק כפרן שטען בשטרו שקבלה במתנה ועכשיו חוזר ומכחיש דבריו אינו נאמן [משום] דה"ל טוען וחוזר וטוען ואי' מאמיני' אותו בכל מה שטוען עכשיו אלא נוטלה בעל המצר [בשומת ב"ד].
משכנתא לית בה משום דב"מ. פי' לית בה משום דב"מ משמ' דאין לבעל המצר שום דין [מצר], ואי' יכולי' לומ' לו אע"פ שאתה שכן בה אף אנו בעלי מצר כמוך ונחלוק עמך ביחד כדאמרי' בהני בני מצרא דאתו כי הדדי, דהכא גבי משכנתא כיון דשכינה גביה כולה שכונה (דידו) [בידו] כדפירש (מורי) [המורה], והוא שייך בה יותר משום בר מצר והוא קודם לכל, ולפי זה אם קדמו שאר בעלי מצר נמי הוא יכול לסלקם שהוא בר מצר יותר מכלן והוא קודם לכל, והאי דקאמר לית בה דב"מ אתא למימ' דאין שום בר מצר יכול לעכב, וממילא ודאי משמ' שהוא מעכב עליהם והוא קודם להם כדמפ' טעמי' מאי משכנתא דשכינ' גביה.
